<h1>ראב"ן — ב"ב</h1>
<h2>דף יב.</h2>
א"ר יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת חבירתה אותה קנה חבירתה לא קנה. ואי קשיא הא מכר לו עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כולן [ב"ב ס"ז.]. תריץ דעת אחרת מקנה אותן שאני דכיון דאמר לו לך חזק וקני והחזיק במקצת הוי כאילו החזיק בכל, אבל הכא בניכסי הגר שאין מקנה לו אלא מעצמו מחזיק לקנות במה שמחזיק קונה ותו לא. וכן דין שני בתים של גר פנימי וחיצון באותו שהחזיק קנה והאחר לא קנה, אבל אם מכרו אדם לחבירו וא"ל לך חזק וקני והחזיק באחד מהן קנה שתיהן.
<h2>דף כא.</h2>
ראובן ושמעון שהיו מצרנים בקרקעות ורצה ראובן לבנות בית בקרקע שלו סמוך לשמעון ואמר ליה לשמעון סייע עמי לבנות סמוך לך וכשתבא לבנות גם אתה שתסמוך על כותל ולא תצטרך לבנות כותל אחר בצד כותלי ולא אבה שמעון לסייע, לאחר כן בא שמעון ובנה גם הוא בית בג' כותלים וכותל רביעי לא בנה כי סמך על כותל ראובן, ועכשיו ראובן תבעו כיון שסמכת על כותל שלי תן לי חצי יציאותיי שהוא לך לכותל כמו לי, ושמעון משיבו הלא לא נשתמשתי בכותלך ואיני (נותן לך) [סומך לו] לא קורות ולא תקרה, וראובן משיבו אף על פי כן אתה נהנה ממנה שלא הוצרכת לכותל רביעי. דין זה פסוק מהא דתנן [ב"ב ה'.] סמך לו כותל אחר אעפ"י שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, ה"נ אעפ"י שלא נתן שמעון קורות בכותל ראובן חייב. ועוד מדתנן [שם ד':] ר' יוסי אומר אם עמד השני וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ואמר בגמרא אמר רב הונא הכל כמה שגדר, וקיי"ל כרב הונא אליבא דר' יוסי מדאמרינן רונייא אקפיה רבינא מארבע קרנתיה [ה'.] א"ל הב לי כמה דגדר עד אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה ואי לא פסיקנא לך לדינא כרב הונא ואליבא דר' יוסי ש"מ דהכי הילכתא, הילכך שמעון נמי שסמך לאותו כותל גלי דעתיה דניחא ליה בההוא כותל ומגלגלין עליו חצי הוצאה או יפייסנו במה שיוכל. ואם תאמר זה נהנה שמעון וזה לא חסר ראובן במה שסמך לכותלו וקיימא לן [ב"ק כ"א.] בדר בחצר חבירו זה נהנה וזה לא חסר פטור הכא נמי שמעון זה נהנה [וזה לא חסר] הוא ופטור, התם נהנה ומהנה אי למאן דאמר [שם] שאייה יוכת שער אי למאן דאמר ביתא יתיבי מייתבא, הכא שמעון זה נהנה הוא ולא מהנה הילכך חייב, ואם סמך כנגד כל הכותל באורך ובגובה יהיב ליה הוצאה של חצי הכותל אי לא למאי דסמך סמך ויהיב ליה לפום מה דסמך.
<h2>דף כז.</h2>
המוכר שור לחבירו [צ"ב.] ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך ומסקנא דזל רדייא ולענין ממון הממע"ה (הילכ) [והילכתא] כשמואל, תרווייהו מודו שבזה השור היה המכירה והקנייה אלא שהלוקח טוען הטעיתני ואמר רב אחרי דבריו יש לנו לדון ומקח טעות הוא כדמסיק ואזיל והמוכר אומר לא הטעיתיך ואמר שמואל שנסמוך על דברו, ואמרינן במאי פליגי והלא יש לברר אם הטעהו ואם לאו דאי גברא דזבין לרידייא הוא ולא לשחיטה ודאי הטעהו ומאי טעמא דשמואל ואי גברא דזבין לניכסי הוא ולא לרידייא ודאי לא הטעהו ומ"ט דרב, ומוקי לה בגברא דזבין לרידייא ולניכסי דליכא לברר טענתייהו, ומקשי ואכתי יש לברר על ידי הדמים שנתן אי דמי רידייא כו', ומשני בשדמי רידייא ונכסתא שוין דליכא לברר רב אמר מקח טעות זיל בתר טעות לוקח דכיון דרובא דעלמא לרידייא זבני הוי טענתו ברורה והדין עמו ושמואל אמר זיל בתר טענת מוכר משום דתפיס והממע"ה ואע"ג דרובא לרידייא זבני לא אזלינן בממון אחר הרוב היכא דליכא הוכחה בדמים כי הכא דרידייא ונכסתא שוין אבל אם אין שוין אזלינן בתר רידייא (ושחיטה) ורובא דטענת לוקח ברורה אפילו לשמואל דהוי מקח טעות. ואפילו לרבנן דאמרי בהמוכר את הספינה [ע"ז:] מכר את הצמד לא מכר את הבקר ואע"פ שנתן דמי בקר אין לדמים ראייה מתנה יהיב ליה והשתא בעי למיהדר, התם כיון דאיכא דקרו לצמד צמד (בקר) ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמד היה לו ללוקח לדקדק בשעת קנייה ולומר צמד בקר אני קונה ומדלא פריש אמרינן צמד לחודיה קנה והדמים מתנה כדמפרש התם, אבל לגבי שור לא היה לו לפרש לרידייא אני קונה דסתם שור לרידייא קיימי דלא נגחנים הם הילכך כשקונה סתם הוו הדמים ראייה לברר דעתו וטענתו. והא דאמרינן בראש המניח את הכד [ב"ק כ"ז.] היינו כד היינו חבית למאי נפקא מינה למקח וממכר דאי קנה חבית מחבירו והמוכר נותן לו כד והוא קטן מחבית והלוקח אומר חבית קניתי ורובא דקרו לחביתא חביתא ומיעוט קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מהו דתימא זיל בתר רובא כיון דרובא קרו לחביתא חביתא יהיב ליה המוכר חבית קמ"ל דכד יהיב ליה ולא אזלינן בתר רובא, וא"ת אמאי לא אמרינן הכא דניחזי אי דמי כדא יהיב אי דמי חביתא כדלגבי שור. תריץ ה"נ כיון דאיכא דקרו לכד חבית היה לו לפרש ללוקח מה שרוב קורין חבית אני קונה ומדלא פירש איכא למימר כדא קנה ולא סמכינן אדמים וארובא כדלגבי שור דאמרינן הדמים מתנה ולהכי לא פירש. וכן כל היכא דפליגי לוקח ומוכר בחפץ המכירה דלוקח אמר גדול קניתי ומוכר אומר קטן מכרתי לא אמרינן וליחזי אי דמי גדול יהיב או דמי קטן, דכל היכא דיש ללוקח לפרש בעת הלקיחה זה אני קונה ולא פירש לא סמכינן אדמים דאין להם ראייה אלא המע"ה, כדתנן [ב"מ ק'.] זה אומר קטן וזה אומר גדול ישבע המוכר שהקטן מכר ולא אמרינן אי דמי קטן אי דמי גדול, וכי היכא דהכא המוכר ישבע דקטן מכר כן כל הני דלעיל נשבע המוכר.
<h2>דף ל:</h2>
שטר שכתב בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא קרן ולא רבית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים גובה את הקרן וכו'. ואי קשיא אמאי גבי בהאי שטרא הרי העדים פסולין דהא עברי על לא תשימון עליו נשך, תריץ אין אדם משים עצמו רשע. ואי קשיא בין לר' מאיר בין לרבנן אמאי קנסינן למלוה ניקנסיה ללוה ולר"מ דלישדי הקרן והרבית לים ולרבנן הרבית, תריץ בין לרבנן בין לר' מאיר סבירא להו לא עכברא גנב אלא חורא גנב [קידושין נ"ו:], ועוד דהלוה אנוס הוא מחמת דוחקו והמלוה אינו אנוס ועושה בשביל ריוח שלו ולהכי קנסינן ליה דבשביל חימוד ממון עבר בה' לאוין.
<h2>דף מו.</h2>
המוכר שור לחבירו [צ"ב.] ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך ומסקנא דזל רדייא ולענין ממון הממע"ה (הילכ) [והילכתא] כשמואל, תרווייהו מודו שבזה השור היה המכירה והקנייה אלא שהלוקח טוען הטעיתני ואמר רב אחרי דבריו יש לנו לדון ומקח טעות הוא כדמסיק ואזיל והמוכר אומר לא הטעיתיך ואמר שמואל שנסמוך על דברו, ואמרינן במאי פליגי והלא יש לברר אם הטעהו ואם לאו דאי גברא דזבין לרידייא הוא ולא לשחיטה ודאי הטעהו ומאי טעמא דשמואל ואי גברא דזבין לניכסי הוא ולא לרידייא ודאי לא הטעהו ומ"ט דרב, ומוקי לה בגברא דזבין לרידייא ולניכסי דליכא לברר טענתייהו, ומקשי ואכתי יש לברר על ידי הדמים שנתן אי דמי רידייא כו', ומשני בשדמי רידייא ונכסתא שוין דליכא לברר רב אמר מקח טעות זיל בתר טעות לוקח דכיון דרובא דעלמא לרידייא זבני הוי טענתו ברורה והדין עמו ושמואל אמר זיל בתר טענת מוכר משום דתפיס והממע"ה ואע"ג דרובא לרידייא זבני לא אזלינן בממון אחר הרוב היכא דליכא הוכחה בדמים כי הכא דרידייא ונכסתא שוין אבל אם אין שוין אזלינן בתר רידייא (ושחיטה) ורובא דטענת לוקח ברורה אפילו לשמואל דהוי מקח טעות. ואפילו לרבנן דאמרי בהמוכר את הספינה [ע"ז:] מכר את הצמד לא מכר את הבקר ואע"פ שנתן דמי בקר אין לדמים ראייה מתנה יהיב ליה והשתא בעי למיהדר, התם כיון דאיכא דקרו לצמד צמד (בקר) ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמד היה לו ללוקח לדקדק בשעת קנייה ולומר צמד בקר אני קונה ומדלא פריש אמרינן צמד לחודיה קנה והדמים מתנה כדמפרש התם, אבל לגבי שור לא היה לו לפרש לרידייא אני קונה דסתם שור לרידייא קיימי דלא נגחנים הם הילכך כשקונה סתם הוו הדמים ראייה לברר דעתו וטענתו. והא דאמרינן בראש המניח את הכד [ב"ק כ"ז.] היינו כד היינו חבית למאי נפקא מינה למקח וממכר דאי קנה חבית מחבירו והמוכר נותן לו כד והוא קטן מחבית והלוקח אומר חבית קניתי ורובא דקרו לחביתא חביתא ומיעוט קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מהו דתימא זיל בתר רובא כיון דרובא קרו לחביתא חביתא יהיב ליה המוכר חבית קמ"ל דכד יהיב ליה ולא אזלינן בתר רובא, וא"ת אמאי לא אמרינן הכא דניחזי אי דמי כדא יהיב אי דמי חביתא כדלגבי שור. תריץ ה"נ כיון דאיכא דקרו לכד חבית היה לו לפרש ללוקח מה שרוב קורין חבית אני קונה ומדלא פירש איכא למימר כדא קנה ולא סמכינן אדמים וארובא כדלגבי שור דאמרינן הדמים מתנה ולהכי לא פירש. וכן כל היכא דפליגי לוקח ומוכר בחפץ המכירה דלוקח אמר גדול קניתי ומוכר אומר קטן מכרתי לא אמרינן וליחזי אי דמי גדול יהיב או דמי קטן, דכל היכא דיש ללוקח לפרש בעת הלקיחה זה אני קונה ולא פירש לא סמכינן אדמים דאין להם ראייה אלא המע"ה, כדתנן [ב"מ ק'.] זה אומר קטן וזה אומר גדול ישבע המוכר שהקטן מכר ולא אמרינן אי דמי קטן אי דמי גדול, וכי היכא דהכא המוכר ישבע דקטן מכר כן כל הני דלעיל נשבע המוכר.
<h2>דף צח:</h2>
זאת אומרת גרמא בנזקין אסור ומשום דעביד איסורא מחייבינן ליה לסלק היזיקיה אפילו למאן דלא דיין דינא דגרמי, אבל למאן דדיין דינא דגרמי אפילו הפירות שליכלכו העופות חייב לשלם, [ומה] (אם לא) שמתחילה שתק(ום) [ומ]חל ההיזק שהיה סבור לסבול ההיזק כדמפרש ואזיל, ואליבא דר' יוסי מתרצינן הכי והכי הלכתא מדדן רב יוסף הכי ואפיק לאומני מתותי תאלי דהוו גרמי ליה היזק. ונ"ל מדהכא מדר' יוסי אכפייה רפרם לרב אשי ודן דינא דגרמי, ואף מדר' מאיר דאמר [ב"ק ק':] נתייאש הימנו ולא גדרה חייב באחריותו והא הגרמה בעלמא הוא ומחייב ליה. ראיתי תשובת גאונים שאמרו הגרמה בנזקין אסור איסורא הוא דאיכא אבל חיובא ליכא אי עבד היזק. ונ"ל דחיובא איכא אי עבד היזק אליבא דמ"ד דיינין דינא דגרמי, ורבותא אשמעינן דאפילו מקמי דעביד היזקא עביד איסורא כדאמר בעלמא חבול ישיב רשע גזילה ישלם [יחזקאל ל"ג] אע"פ שמשלם רשע הוא [ב"ק ס':] ולא מיבעיא היזק בידים דאסור אלא אפילו גרמא אסור דלא ניחא ליה לאינש דמזקי ליה אע"ג דמשלמי ליה היזקיה. ומותיב והא אחזיקו להו האומנין בפניך עד עכשיו ושתקת וכל בפניו לאלתר הוי חזקה, אין חזקה לנזקין כי סבור הייתי שהייתי יכול לסבול אנינות דעתי על הדם ששופכין לפני ואיני יכול ועוד שמלכלכין פירותיי ומאנינין דעתי מלאוכלן, ומותיב והא לא[ו] איתמר [עלה] אין חזקה לנזקין [אלא] (או) בנזקי קוטרא או ריח של בית הכסא דבהן מצי טעין סבר הייתי כיון דלאו כל שעתא ושעתא אתי קוטרא או ריחא עילואי אלא כי אתי זיקא מרוח אחת ולא כי אתי מג' רוחות דמצינא לסבול להכי שתקתי אבל בנזקין אחרים דהויין כל שעתא הוי חזקה, א"ל לדידי דאנינא דעתאי והייתי סבר לסבול שפיכות הדם להכי שתקתי ועכשיו שאני רואה שמלכלכין העורבים הפירות מן הדם ומאנינין דעתי מלאכלן כקוטרא וכבית הכסא דמי לי לא הוי חזקה והכי הלכתא. וכדין זה דן נמי רב יוסף בתאלי דרבא בר חנן [לקמן כ"ו.] שאמר לו לקוץ, ותרווייהו דיני אפילו לר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק עצמו דמודה ר' יוסי בגיריה וכבר פרשתי בראש הספר [סימן א'].
